התחלתי לדבב כשהייתי בת 14. הייתי מבלה שעות אחרי בית הספר באולפני דיבוב, בתקופה בה היו מקליטים אותנו על קסטות וידיאו והיינו קוראים טקסטים מדפים (!!!).

היום אני אמא ל-2 בנות מטריפות, נשואה ליחיד ומיוחד, חוקרת בתואר שני במדעי המוח ומייעצת לחברות הייטק.

מגיל 9 שיחקתי בהצגות ילדים והתרוצצתי על במות תאטרון, והדיבוב היה המשך ישיר לחיידק המשחק שלי. בימיי כסטודנטית להנדסה הדיבוב הצליח ממש לפרנס אותי והיום הוא מגרש המשחקים לנפש שלי, שאני בורחת אליו אחרי עבודה של 9 טו 5.

​

כל דמות שאני מדבבת דומה לי באיזשהו אופן. במראה, באופי, או בדרך שהיא חושבת. לא יודעת איך, ככה זה יוצא. ואולי זה חלק ממה שהופך את הדיבוב לכזה דבר קסום עבורי.

​

​